<h1>ספר התרומות שער ל"ו חלק ג'</h1>
<h2>דף ד.</h2>
גם לענין שבועת עד אחד יש שמדקדקים שאפילו יהיה לתובע עד אחד שמעיד כטענתו, אך הוא שמא על תביעתו אלא שאמר עד אחד אמר ליה שהוא יודע שזה חייב לי מנה, והביא העד בב"ד, והלה כופר, שהוא פטור מלהשבע, שצריך שיהא בו טענה וכפירה, ואין טענת שמא נקראת טענה, אלא צריך שיהיה אומר לו בריא לי שאתה חייב לי וגם יש לי עד כדברי וזה כופר במקצת, זו נקרא טענה וכפירה, הא לאו הכי לא, שכלל גדול בדבר כל דבר שאין אדם יכול לישבע עליו אינו נקרא בריא. אבל באותם שערים שחבר הרב בהלכותיו על משנת נגזל, נראה שסובר דלשבועת עד אחד אע"פ שהוא טענת שמא, כיון דאיכא עד אחד שמעיד לפנינו כדבריו נתחייב בשבועה הנתבע. ואפילו בשמא גמור, כגון שטענו סבור אני שגנבת לי מנה והלה כופר ובא עד אחד חייב. שהרי כתב דהיכא דמייתי חד סהדא דשקל מביתיה טעונה דכיתנא דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, ואע"ג דלאו באפיה שקלה והוה ליה שמא וחייביה שבועה. ואמנם ה"ר אפרים ז"ל כתב שפטור משבועה הואיל ולא טענו טענת בריא. והראיה מדאמרינן בבבא מציעא [ד' ע"א] הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באין, אלמא דוקא בטוענו בריא, אבל בשמא לא. והרב אבן מגש ז"ל [שבועות מ' ע"א] כמו כן פסק שאין נשבעין על פי עד אחד שלא בטענת בריא. ומסתברא כוותיה דרבינו אלפסי ז"ל, וקרא ומתניתא מסייעא ליה. קרא, דהא כתיב [דברים י"ט] לא יקום עד אחד באיש, אבל קם הוא לשבועה [שבועות שם], ומשמע דלגבי שבועה אחשביה כשנים, מה שנים מחייבין ממון בספק תובע, אף עד אחד לשבועה [אף] בספק תובע. מתני', דאמרינן כל מקום שהשנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. וידוע הוא שהשנים מחייבין אותו אף בשמא כשמביאם לב"ד. וטעמא דאמרינן משום דגרסינן בעד אחד שעל ידי טענה וכפירה הוא בא, אינו רוצה לומר אלא על ידי תביעה וכפירה הן באין, כלומר שזה תובע וזה כופר, והא נמי הרי יש כאן תביעה כיון שתובע או בבריא או בשמא. ובתשובה לרבינו האיי, האומר הוגד לי שיש לך משלי אין מחייבין אותו לישבע. אבל פסק שאם אמר לו מורישי אמר לי שאתה חייב לו, או ראיתי כתוב שאתה חייב לי, וברור לי שזה כתיבת אבי, הרי זה משביעו הסת. ואף הר"א בר"ד ז"ל כתב שאם אמר אבי צוה לנו, ראינו בתשובת זקנים שגם זו טענת בריא. ואנו נראה לנו שהכל נקרא שמא, אחר שאין יכול לקבל הפוך שבועה אם יהפך אותה עליו הנתבע.
